תודה למחלקה לרפואה דחופה ולכל הצוות

אני אהיה הראשונה להודות בזה- הפגנתי גאווה ודעה קדומה. ואמנם בדיוק פספסתי את יום כיפור, אבל חשוב לי בכל זאת להעלות את החרטה הזו על הכתב ולהוקיר תודה מכל הלב.

אל בית החולים ברזילי באשקלון הגעתי ברביעי בלילה בשארית כוחותיי האחרונים. כואבת, מיואשת וחסרת תקווה, אחרי שאת שלושת הימים הקודמים יצא לי לבלות בבית חולים ששמו הולך לפניו במרכז הארץ, סובלת מכאבים בלתי נסבלים בבטן התחתונה. כאבים שלא איפשרו לי לישון, או לשכב, או לאכול. כאבים שגרמו לי להיגרר בערב יום כיפור למיון, בעלי נוסע במהירות של 30 קמ״ש, מתפלל שלא נדרוס ילדים על קורקינטים חשמליים בדרך.

לא הייתה ברירה אחרת. כאבתי. הייתי צריכה עזרה. אבל מקץ שלושה ימים, כשכל הבדיקות שנערכו לי בבית החולים (כולל שני ניתוחים אבחנתיים, יום אחרי יום) לא גילו שום תוצאה חריגה, הצוות במקום החליט שבזאת תם תפקידו. והם גם דאגו להבהיר את זה לי ולבעלי. סולקנו, בהיעדר מילה מתאימה יותר, מבית החולים כשאני עדיין מתפתלת מכאבים, ללא אבחנה אבל עם המלצה חמה מאחד ממנהלי המחלקות לפנות לכיוון של טיפול פסיכותרפי ולהגדיל את מינון הציפרלקס.

התקשרתי להורים שלי ופשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי. הבת שלהם, עורכת דין בת 30, מתקשרת ולא מצליחה לעשות שום דבר חוץ מליילל ולייבב. לא ידעתי מה עוד לעשות. אמא שלי, האשקלונית, הציעה שאגיע לקבל טיפול בבית החולים ברזילי.

אני ובעלי לא התלהבנו למשמע ההצעה, בלשון המעטה. מה פתאום לנסוע עכשיו במיוחד מתל אביב לאשקלון בזמן הסגר? הרי אם בבית החולים ההו-כה-מרכזי-ונחשב לא יכלו לעשות בשבילי דבר, מה יועיל לנו להגיע לבית חולים פריפריאלי? ועוד בתקופת הקורונה המשוגעת הזו. ארזים, אזובי קיר ושלהבות, הסיפור הידוע.

אבל בסוף הכאבים הכריעו, ואחרי נסיעה של פחות משעה מצאתי את עצמי זוחלת על ארבע לכיוון שערי חדר המיון בברזילי.

ביום-יום כמובן שלא יוצא לי לחשוב על זה יותר מדי, אבל חדר מיון הוא מקום שאתה מגיע אליו כמוצא אחרון, בנקודות השפל של חייך, כשהגוף בוגד בך. אף אחד לא באמת רוצה להיות שם. האופי האנושי נחשף במלוא פגיעותו וחולשתו וזה לא תמיד מראה יפה. האנשים שחלקו איתי את הלילה באגף המיון סבלו, זה היה ברור, וחלקם לא היו מסוגלים להתמודד. היו שצעקו, היו שהתווכחו, היו שמצאו לנכון להוציא את התסכול על הצוות. אני אמנע הפעם מהנטייה להפליג בתיאורים ציוריים של מה שהתרחש סביבי באותו הלילה על מנת לכבד את פרטיותם של המטופלים האחרים, אבל יכולה לומר באופן כללי שההתנהלות של הצוות (רפואי ומנהלי כאחד) שנחשפתי אליה מכל עבר הייתה מדהימה: מזכירות שמנסות כמיטב יכולתן לזרז את הבירוקרטיה כשהן רואות מולן אדם סובל; אחיות שמסבירות למטופל נרגן למה הוא חייב לבצע בדיקת דם, באותה הסבלנות בפעם השלישית כמו בפעם הראשונה, באותו אורך רוח בשעה 21:00 כמו בשעה 2:30; צוות אדמינסטרטיבי שדאג לעדכן אותי מדי פעם למי אני ממתינה, ולמה (״אנחנו רוצים שכירורג בכיר יסתכל עלייך, והוא ייצא בעוד בערך חצי שעה מניתוח״); רופאים אכפתיים שלא נותנים לעייפות ולשחיקה ולמגיפה המשתוללת מחוץ לבית החולים ובין קירותיו להשפיע על איכות או רמת הטיפול שהם מעניקים.

יכולתי לראות איך אני משתקפת בעיניים של הרופא שטיפל בי- לא עוד בעיה רפואית שמצריכה פתרון, אלא בת אדם שזקוקה לעזרה.

העובדה שעברתי בבית חולים אחר שלל בדיקות שנמצאו תקינות לא גרמה לדוקטור לחשוב ולו לרגע שהטיפול בי הסתיים. הוא ראה שאני סובלת והשתדל לעשות כל מה שהוא יכול לא רק בשביל להבין בעתיד למה זה קורה אלא גם בשביל להפחית את הכאב כאן ועכשיו. כל כך פחדתי להגיע עד לשערי בית החולים רק בשביל להיזרק משם כמו שכבר נזרקתי באותו היום, אבל כשהבעתי את החשש בפני הרופא במיון, רועדת, הוא נראה מזועזע באמת ובתמים- בבית החולים הזה, הבנתי מיד, לא משחררים את מי שסובל ככה מכאבים. וזה נשמע מצחיק, וזה נשמע מובן מאליו, ולכאורה אחת מאבני היסוד של הטיפול הרפואי אבל הייתי צריכה לחזור כל הדרך הביתה עד לאשקלון בשביל לשמוע את האמת הפשוטה הזו.

לאורך הלילה יצא לי ולאמא שלי לפגוש המון אנשי צוות שונים בבית החולים, בשלבים שונים של המשמרת שלהם. כולם ללא יוצא מן הכלל דאגו לי. כולם רצו לעזור. בפעם הראשונה מזה 36 שעות, בדמעות הכאב שלי נמהלה גם התרגשות- אני לא לבד.

ביום חמישי בבוקר שוחררתי מבית החולים ברזילי עם אבחנה ביד. אבל חשוב מזה, שוחררתי אחרי שדאגו לי וטיפלו בי וגרמו לי להרגיש כמו בת אדם שוב. כשהסתכלתי על מכתב השחרור שקיבלתי, גיליתי שבית החולים ברזילי מתהדר במוטו ״אנשים לפני הכל״. לא יכולתי שלא לחייך לעצמי. מסתבר שיש מקרים בהם קלישאות הן לא סתם קלישאות, הן פשוט האמת.

אני כותבת עכשיו כמובן מכתבי תודה אישיים לכל מי שעזר להפוך את השהות שלי בבית החולים ברזילי לחוויה המדהימה שהיא הייתה, אבל בכל זאת רציתי גם לנסח משהו כללי יותר, בתפוצה רחבה יותר. הייתי אשקלונית במשך למעלה מעשרים שנה ואני תל אביבית חמש נוספות. והנה, לילה אחד הצליח לנפץ אצלי סטיגמות של שנים.

תודה, ברזילי. תודה שאכפת לכם. תודה שהארתם את כל מערכת הרפואה באור אחר, אור רך ואדיב ואנושי. תודה שגרמתם לי להאמין שאני באמת לפני הכל ולגלות שבדרום- המטופל במרכז.

 

 פשוט תודה
אריאלי שיר -( נכתב כפוסט בפייסבוק).